קטע מקור מילולי

התעללות ביהודים ושליחתם לעבודות כפייה. עדות ראייה של תושב ארץ ישראל שחזר מפולין במרס 1940.

״בזמן האחרון החלה בוורשה פרשה חדשה של עינויים. מענים את היהודים הַנִּיצוֹדִים לעבודת כפייה בבניין הַסֵּיים (הפרלמנט הפולני) לשעבר. לא מזמן הובאו לבניין הסיים 300 יהודים, שנחלקו לקבוצות של שמונה, כל קבוצה בחדר מיוחד. פשטו מעליהם את המעילים, השכיבום על גבי שולחנות וְהִלְקוּם במוטות ברזל על הגוף הערום. [...] אחרי הַמַּלְקוֹת הועמדו היהודים כשפניהם אל הקיר, והרצחנים הנאצים איימו עליהם ביריות. אחרי כל מיני עינויים קשים כאלה נשלחו לעבודות כפייה. הנאצים נטלו מהיהודים את הַדַּרְכִּיּוֹת (תעודות מעבר) וציוו עליהם להופיע ״לעבודה״ יום יום במשך שבועיים. רבים מן הַמְּעֻנִּים חלו.

אנשי הַגֶּסְטָפּוֹ שכרו פרחחים רבים, שתפקידם להתהלך ברחובות ולהכות יהודים עוברים ושבים על ימין ועל שמאל, על מנת לקבל פרס - זְהוּבִים (מטבע פולני) אחדים ליום. הפרחחים חובלים בכל יהודי הנפגש על דרכם וקוראים: ׳יהודים, החוצה לפלסטין!׳״

(ספר הזוועות, עורכים: ב׳ מינץ, י׳ קלויזנר, כרך א עמ׳ 41)

קטע מקור מילולי

לפניך קטע מן הספר ״יהודי ורשה 1943-1939״ מאת ההיסטוריון ישראל גוטמן.

״במרס 1940 מופיע מונח חדש לאזור המגורים היהודי בוורשה: ״אזור נגוע במגֵפה״. ב-27 במרס נתקבלה ביודנראט הוראה להקים חומה מסביב ל״אזור הנגוע״. ב-10 במאי 1940 רושם צ׳רניאקוב [יושב ראש היודנראט בוורשה] ביומנו כי קיבל באותו יום תרשים של השטח הנגוע, וכל כולו השתרע על פני ארבעה אחוזים מתחומי העיר.

מהיום שניתנת ההוראה לבניית החומה מסביב האזור היהודי חוזרת שאלת החומות פעמים רבות ביומנו של צ׳רניאקוב. הוא פונה בעניין זה אל אישים שונים ורשויות רבות ומנסה להשיג ביטול של הגזרה. הגרמנים טוענים כי ״החומות הן לשם הגנה על היהודים מפני התפרעויות״ מצד הפולנים. ואילו לפולנים הוסבר כי בידוד הרמטי של היהודים הוא חיוני להגנת האוכלוסייה הפולנית מפני מגפת הטיפוס הפושה [המתפשטת] בין היהודים.״

(י׳ גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, יד ושם, תשע״א, עמ׳ 104)

קטע מקור מילולי

לפניך קטע מתוך זיכרונותיה של מרים בידרמן, ״נעורים בצל המוות״.

״עם סגירת הגטו חידשתי את לימודי בבית הספר. האמת היא, שבית הספר בא אלי. הגימנסיה העברית, שאחותי נינה סיימה אותה, ארגנה ״חוגים גימנזיליים״ סודיים. כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על-פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי, בן שש בנות, לחמש שעות לימודים. למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון, למשל נתקיים בשעה 9 בבוקר אצלי בבית, מ-10 ורבע עד 11 ורבע למדנו לאטינית בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12 וחצי עד אחת וחצי בביתה של תלמידה שלישית וכן הלאה - חמש שעות מלאות של לימודים.

זוגות זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם פחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו.״

(מרים בידרמן, נעורים בצל המוות, הוצאת ״דבר״ בע״מ, תל אביב, 1962)