אדמונדו דה אמיצ׳יס היה עיתונאי וסופר איטלקי (1846-1908). ספרו הנודע הלב, שפורסם ב-1888, נועד לחנך את הנוער לערכים מסורתיים ולאהבת המולדת.

״מדוע אני אוהב את איטליה?.. אני אוהב את איטליה משום שאמי איטלקייה, מפני שהדם הזורם בעורקי הוא איטלקי, מפני שאיטליה היא האדמה שבה קבורים אבותי שאמי מבכה ואבי מוקיר, מפני שעיר הולדתי, לשון דיבורי, הספרים שעליהם אני מתחנך - הם איטלקיים. מפני שאחי, אחותי, חברי, והעם הגדול שבמחיצתו אני חי, והטבע היפה הסובב אותי וכל הנגלה לעיני, כל שאוהב אני, שאני לומד, ואני מעריץ, כל זה הוא איטלקי״.

מתוך: דה אמיצ׳יס, הלב, כתר, ירושלים, 1985, עמ׳ 105.

לפניך קטע ממכתב ששלח הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית באיראן (פרס) אל ההנהגה הציונית בלונדון (מאי 1921).

אנו מרשים לעצמנו להביא לידיעתכם סיפור קצר ומעניין על הארגון הציוני בפרס מאז היווסדו. כאשר הצהרת בלפור הוברקה אלינו מהארגון הציוני בפטרוגרד* והמברק הוקרא בבית הכנסת שבו התאספו יהודים רבים, רוח חדשה שָׂרְתָה על גופה של יהדות פרס. הנוכחים כולם השתחוו והודו לאל, כשהם פורצים בצעקת שמחה על ראשית הופעת הגאולה. [...] בחול המועד פסח ניתנה על ידינו הצגה גדולה ומעניינת שבה נכחו יותר מאלפיים יהודים, עד כי לא היה מקום לאחרים להיכנס. תחילה נישאו נאומים על ״יציאת מצרים״, ״הצהרת כורש״** וההצהרה הבריטית המפורסמת [הצהרת בלפור], ואלה נסתיימו במחיאות כפיים של קהל שהריעו: תחי פרס! תחיינה בנות הברית, גיבוריהם של העמים הקטנים! יחי ציון! נשלחו חוזרים לכל מחוזות פרס, מקומות שבהם ניתן למצוא יהודים, כדי שאלה יקיימו סניפים לעצמם. מכתבי תודה מגיעים אלינו מכל עבר, הרבה הרצאות ניתנו עד עתה בענין החייאת השפה העברית ורגשות יהודיים לאומיים. התגובות לקריאותינו נראות משביעות רצון.

(בתוך: ח׳ סעדון [עורך], איראן, מכון בן צבי, תשס״ו, עמ׳ 159)
* פטרוגרד: הייתה העיר השנייה בגודלה ברוסיה בתקופה זו. ** הצהרת כורש: ההצהרה שפרסם כורש מלך פרס בשנת 538 לפנה״ס. בהצהרה הוא קורא ליהודים בבבל לשוב לארץ ישראל ולבנות מחדש את בית המקדש.

לפניכם קטע מקור ממאמרו של הסופר והמשורר הפולני אדם מיצקביץ׳. המאמר התפרסם לאחר כישלון מהפכות ״אביב העמים״ באירופה (1848-1849), בעיתון הלאומי ״במת העמים״.

[...] שונאי הלאומיות באירופה פעלו ללא הפסקה מתוך סולידריות [בשיתוף]. התכסיס [תחבולה] שלהם היה להפנות את כל הכוחות נגד כל העמים שהשתחררו מכבליהם כדי לדכא אותם אחד-אחד. אנו מזדהים עם המהפכה הגדולה* ועם התקופה הנפוליאונית שהייתה מכוונת להגשמת עקרונותיה. שכן נפוליאון מימש תחילה את עקרון המהפכה אך לאחר מכן זנח את העיקרון הזה כדי [...] לשים כתר על ראשו, ומאז החלו האסונות שהעמים סובלים מהם עד היום. [...] ניגש בנחישות לעניינים הנוגעים לאיטליה, לפולין, לגרמניה, לדנמרק, לספרד, לארצות הסלביות, להונגריה, לארצות הדנובה. אשר למפלגות [לתנועות] הנאבקות על השלטון באירופה [...] הרי תמיד נעמוד לצד האנשים אשר [...] יפעלו למען ייסוד משטר חברתי הנענה לצרכים החדשים של העם.

(מעובד על פי מ׳ הנדל [עורך]; מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית, כרך חמישי, יהושע צ׳ציק, תשי״ד, עמ׳ 28)
* המהפכה הצרפתית

רצינות השאלה העומדת לדיון מחייבת להתגבר על רגשות ולנהוג לפי השכל הישר, ואילו הנימוקים שהביאו מתנגדי התוכנית אינם אלא רומנטיים. לא הבגידה בציון מכריחה אותנו לפנות אל ארץ אחרת, אלא המצוקה הקשה של המונינו והצורך הדחוף בהסדרת ההגירה תובעים מאיתנו תשובה, והציונות חייבת ליטול לידיה את היוזמה בשאלות החיוניות האלה של היהדות. אם לא נעשה זאת נסבול אבדות כבדות, שכן מדי שנה בשנה מתפזרים הרבה יהודים על פני כל ארצות כדור הארץ, ושאלת ההגירה מחמירה והולכת. כנציגים של ההסתדרות היחידה ביהדות עלינו להיענות לצורך הזה. אם אנחנו לא נטפל בעניין, יטפל בו חברת יק״א או ארגון פילנתרופי אחר, והעניין רק יפסיד מזה.

אין זה נכון, כי עם קבלת ההצעה לגבי אפריקה המזרחית אנו מוותרים על התקווה לארץ-ישראל. הלא המניעים הפנימיים הדוחפים אותנו לארץ-ישראל אופיים אינו סוציאלי-כלכלי בלבד, אלא גם נפשי-מוסרי; אמור מעתה, אין לנו לחשוש מפני אפריקה המזרחית, כי היא לא תספק את הרגש הלאומי שלנו.

(ש׳ קולת [עורכת], הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל, כרך א, תל, תשמ״ה, עמ׳ 48)