מדברי רודולף הֶס על חוויותיו הראשונות כסוהר במחנה הריכוז דָכָאוּ

רודולף הס היה מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. הדברים מופיעים באוטוביוגרפיה שכתב כשישב בכלא בקרקוב בשנים 1946-1947. נתלה באושוויץ ב-16 באפריל 1947 (עמ' 296).

אַייקֶה (מפקד מחנה דכאו) הטביע במוחם של אנשי האס-אס את המושג ״אויביה של המדינה״ בתקיפות ובשכנוע כה רבים, והשמיע רעיון זה במשך שנים כה רבות, עד שכל מי שלא ידע את האמת, האמין בכך. גם אני האמנתי. עם בואי לדכאו ביקשתי ללמוד יותר על אודות ״אויביה המסוכנים של המדינה״, ולגלות מדוע הם נראו בעיניו מסוכנים כל כך.

ומה גיליתי? מספר קטן של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים ״שרופים״, אשר היו מנסים לעורר אי שקט בקרב העם, אילו הרשו להם, ולא היו נמנעים מלעשות דבר על מנת שפעולתם הבלתי-חוקית תהיה יעילה. הם הודו בכך בגלוי.

אולם החלק הנכבד של האסירים - שהיו אמנם נושאי משרה קומוניסטים או סוציאל-דמוקרטים, ונאבקו למען האידאלים שלהם, ובמקרים מסוימים אף גרמו נזק ניכר למושגים הלאומיים של המפלגה הנאצית - נתגלה - במבט קרוב יותר ולאחר מגע יומיומי עמו - כאנשים שאין בכוחם להזיק, שוחרי שלום, אשר ראו את עולמם נהרס, ורצו רק למצוא איזו משרה שקטה, כך שיוכלו לחזור הביתה, למשפחותיהם. אני משוכנע שבשנים 1935 ו-1936 ניתן היה לשחרר שלושה רבעים מן האסירים המדיניים בדכאו, בלא שייגרם מכך נזק כלשהו לרייך השלישי.

ההלשנה ככלי במשטר הטרור

ההלשנה שימשה נשק גם במאבק שבין הדורות. קצינים צעירים חילקו שאלונים בין תלמידי בית ספר תיכון... ופירטו בהם רשימת מכשולים שהורים, מורים או מעבידים שמים בדרכם על מנת להפריע להם במילוי חובותיהם ב״נוער ההיטלראי״. צורה זו של עידוד הביאה, כמובן, לתוצאות גם בתחומים אחרים. רקדן בלט וינאי נודע נענש בשלוש שנות מאסר לאחר שבתו דיווחה עליו כעל פושע רדיו (מאזין לשידורים זרים בזמן מלחמה). נער בן תשע עשרה מברלין הוכה על ידי אביו החורג על שבזבז את כל משכורתו על שתייה לשכרה. הוא ניסה להתנקם על ידי הלשנה דומה, אולם האב הקפדן זיכה את עצמו בבית משפט, לאחר שהוכיח שמקלט הרדיו שלו אינו קולט שידורים זרים.

לעתים נעשתה הלשנתו של ילד על הוריו בתמימות גמורה. תלמיד בית ספר בברלין גרם למאסרו הזמני של אביו, בכך שהפסיק את נאומו האנטישמי של המורה בהערה: ״אבא שלי אומר שהיהודים אינם מרושעים וארורים״ [...]

הנשים עמדו בראש המלשינים, גם משום שהיוו רוב באוכלוסייה, וגם משום שחשבו כי חיטוט בעסקי שכניהן הוא תרומה נשית למאמץ המלחמתי, בשעה שהגברים נמצאים בחזית.

(ר' גרינברגר, ״ההיסטוריה החברתית של הרייך השלישי״, בתוך: א' כרמון, השואה, חלק א עמ' 195-196)

הַנְס פרנק: על השפעתו של היטלר על השומעים

הנס פרנק, המושל הכללי לשעבר של פולין, אחד מחסידיו הנאמנים של היטלר, כתב אחרי המלחמה, בעודו ממתין להוצאתו להורג בבית הכלא בנירנברג:

למן הרגע הראשון התרשמתי רושם עז. זה היה שונה לחלוטין מהדברים שנשמעו באספות אחרות. שיטתו הייתה ברורה ופשוטה בתכלית. הוא בחר בנושא החם ביותר שעל סדר היום [...] יותר משעתיים וחצי דיבר - לעתים קרובות נקטעו דבריו במטחים של מחיאות כפיים משולהבות - והיה אפשר להאזין לו עוד הרבה, הרבה זמן. כל מה שאמר יצא מן הלב, ודבריו מצאו הֵד בְּלִבּוֹת כולנו... הוא הביע במילים מה שהיה בתודעתו של כל מי שהיה שם וחיבר בין חוויות כלליות להבנה צלולה ולתקוות המשותפות של כל הסובלים והמייחלים לתכנית פעולה [...] כשסיים, לא פסקו מחיאות הכפיים [...] מאותו ערב ואילך, אף שלא הייתי חבר מפלגה, ידעתי שאם יש אדם אחד שיכול לעשות זאת, היטלר לבדו הוא המסוגל לשלוט בגורלה של גרמניה.

(א' קֶרְשוֹ, היטלר, 1889-1936: היבריס, עמ' 141)